<h1>פסקי ריא"ז — ב"ב</h1>
<h2>דף ו:</h2>
גבאי צדקה יש להם לעשות שני כיסין אחד לעניי העיר, ואחד לעניי עולם, שאינן רשאין לשנותן בלא דעת אנשי העיר, ואם התנו עם הנותנין שיתנו לכל מי שירצו עושין כיס אחד, ואם היו יודעין הנותנין שכל העניים סומכין על אילו הגבאין והן נותנין לכל מי שירצו אין צריכין להתנות. האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד הגבאי מותר לשנותה, משבאת ליד הגבאי אסור לשנותה באחרת, ואם יש בשינוי זה הנאה לעניים מותר לשנותה. וכן ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת אסור לשנותה לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, ואם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה אפי' לדבר הרשות, וכל זה מבואר בתחלת ערכין [ו' ע"א]. האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת, תנו ספר תורה לבית הכנסת ינתנו לבית הכנסת הרגיל בו, ואם היו שנים והיה רגיל בשניהן יינתנו לשניהן. האומר תנו מאתים דינר לעניים יינתנו לעניי אותה העיר וכן מבואר בתוספתא [ב"ק פי"א ה"ג].
אע"פ שמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות כמו שביארנו, גובה הוא מיורשי הלווה בין גדולים בין קטנים, והוא שידוע שלא פרע הלווה חוב זה, אבל אם אינו ידוע אם פרע אם לא פרע חוששין שמא פרעו הלווה, ואע"פ שהלוהו בעדים הרי אמרו המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ואין המלוה יכול לגבות חוב זה מיורשי הלווה ואפי' הם גדולים הואיל ואין לו שטר כמו שביאר מז"ה. אף כשידוע שלא פרעו לא אמרו מלוה על פה גובה מן היורשין, אלא במלוה עצמה כדי שלא תנעול דלת בפני הלווין, אבל אם נתחייב לו בעניין אחר חוב על פה אינו גובה מן היורשין כמבו' בקונטרס הראייות בפ' הגוזל עצים בראיית י"ב.
<h2>דף יד.</h2>
כל אילו שאמרנו שאינן מכורין בכלל השדה, כגון גת ושובך, וחרוב המורכב והדומין להם, הרי הן נכללין עם השדה במתנה, שאם נתן שדהו לחבירו במתנה סתם הרי כולם נתונין, לפי שהנותן אינו נותן מפני צורך מעות אלא בנדיבות לב הוא נותן, ועינו יפה ליתן הכל. וכן האחין שחלקו, ונטל אחד מהן שדה בחלקו זכה בכל אילו שבתוך השדה, שהרי חבירו נטל חלקו במקום אחר. וכן המחזיק בנכסי הגר, אם החזיק בשדה זכה בכל אילו שבתוך השדה, שאין מי לעכב על ידיו. וכן המקדיש את השדה, הרי זה הקדיש כל אלה שבתוך השדה, שדעת המקדיש כדעת הנותן. מעשה באחד שצוה בעת מותו ואמר תנו בית זה לפלוני שהוא מחזיק מאה קנקנים, ונמצא שהיה מחזיק מאה ועשרים, אמ' חכמים נותן בעין יפה נותן ולא היה דעתו לשייר בו כלום.
<h2>דף יד:</h2>
המחזיק באילן חבירו שלש שנים, נאמן לומר אתה מכרת לי האילן והקרקע שלו, ואם יבש יטע אחר במקומו, ואם התנה לו אילן בלא קרקע היה לו למחות בתוך שלש, ולהודיע לעדים שלא מכר לו קרקע אלא האילן בלבד התנה לו, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק המוכר את הספינה.
<h2>דף יז:</h2>
וכן היודע עדות לחבירו עד שלא נעשה חתנו, ואחר כך נעשה חתנו, או שהיה פקח ונתחרש, או שהיה שפוי ונשתטה הרי זה פסול. היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ואחר כך נעשה חתנו ומתה בתו, ואחר כך בא להעיד, או שהיה פקח בשעת ראייה ונתחרש, וחזר ונתפקח כשבא להעיד, או שהיה פתח בשעת ראייה ונסתמא וכשבא להעיד חזר ונתפתח, או שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר, זה הכלל כל שתחלתו או סופו בפסלות פסול, וכל שתחלתו וסופו בכשרות, אע"פ שאמצעיתו בפסול כשר, שהרי כשר היה בין בשעת ראייה בין בשעת הגדה.
הסומא פסול להעיד לפי שאינו יכול לראות, ואע"פ שראה את העדות כשהיה רואה ועכשיו נעשה סומא, ובא להעיד בעדות קרקע על ידי המצרים, שמעיד ואומר קרקע שהוא אצל פל' ואצל פל' אני יודע שהוא שלפל', או שמעיד על הבגד ומכוין מדת ארכו ורחבו, ואומר שבגד זה הוא שלפל', או שמעיד בבית דין ואומר יודע אני שבזמן פל' הלוה פלוני לפל' מנה אין עדותו עדות, שנ' והוא עד או ראה או ידע שיהא כשר בין בשעת ראייה בין בשעת הגדה.
<h2>דף יט.</h2>
אע"פ שאין הבורות החפורין נמכרין בכלל בית, והרי הן למוכר כעניין שביארנו, אין לו למוכר דרך בביתו שלזה, וצריך לקנות ממנו דרך ליכנס בו לבורו, שהמוכר בעין יפה מוכר, ולא שייר לעצמו דרך, ואם אמר לו בית זה אני מוכר לך חוץ מן הבור החפור בתוכו, והדות הבנוי בבניין תחת הקרקע כעין בור, הרי זה אינו צריך ליקח דרך שלא הוצרך לתנאי זה אלא לשייר לעצמו דרך. מכר הבור והדות לאחר אין הלוקח צריך ליקח לו דרך, לפי שהמוכר בעין יפה מוכר, והרי מכר לו דרך בביתו עמהן.
<h2>דף כא:</h2>
המוסר מודעא על גטו ומתנתו, ומודיע לעדים שהגט שהוא רוצה ליתן לאשתו, או המתנה שהוא נותן לחבירו, לא בכל לב הוא נותן אלא להטעותן הוא מתכוין, הרי הן בטלין, אע"פ שאינו אנוס עליהן, הואיל וגלה דעתו שלא ברצונו הוא עושה בטלין הן.
<h2>דף כב.</h2>
מת הלווה ובא לגבות מן היתומים, אע"פ שידוע שהערב פרע למלוה, בין שהיה המלוה גוי, בין שהיה ישראל, הרי זה אינו גובה מן היתומים בעודן קטנים כל עיקר, חוששין שמא פרע אביהן לערב, והיתומים אין יודעין להביא ראייה בעודן קטנים. וכן המלוה עצמו אינו גובה בשטרו מן היתומים בעודן קטנים, שאין בית דין נזקקין לנכסי יתומים, עד שיגדילו, אלא אם כן היה עליהם שטר שלגוי שהרבית אוכלת בהן, או אם היתה עליהן כתובת אשה נזקקין לה משום חינה, כמו שמבואר בפרק שום היתומים [ערכין כ"ב ע"א].
הודה הלווה בעת מותו שלא פרע כלום למלוה, או לערב, או שנידו אותו בית דין על שלא היה מקבל דבריהן לפרוע למלוה או לערב שפרע בשבילו ומת בנידויו, וידוע שלא פרע, הרי זה גובין המלוה או הערב מן היתומין אפילו בעודן קטנים, הואיל ואין לחוש שמא פרע אביהן, ואם היו היתומים גדולים גובין מהן עד ידי השטר המלוה או הערב, אע"פ שאינו ידוע אם פרע אביהן אם לאו, ונשבעין שלא פרע להן אביהן, שכל הבא ליפרע מנכסי יתומין בשטרו לא יפרע אלא בשבועה.
<h2>דף כג.</h2>
שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואחר כך אמר מנה לפלוני בידי אינו נאמן, שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו, שלא יאמרו מעות טמונות יש לו, ואם היה לאותו פלוני שטר בידו הרי זה נאמן, ואין חוששין שמא שטר זה פרוע הוא והוא אומר כן כדי להפסיד את ההקדש, שאין דרכו שלשכיב מרע לעשות קינונייא על ההקדש, ואם היה בריא חוששין שמא לעשות קינונייא על ההקדש הוא מתכוין, וצריך זה לישבע על שטרו שאינו פרוע, ואם עשה זה השטר אחר ההקדש אינו גובה בשטר זה מן ההקדש כלום שחוששין על הבריא לקינונייא כמו שמבואר בפרק שום היתומים.
הנכנס ערב לאשה בכתובתה בעניין שהוא מתחייב כמו שביארנו, ובא בעלה לגרשה אין נזקקין לגירושיה עד שידירו הבעל הנייה ממנה שלא יוכל להחזירה, שמא הוא מתכוין לגרשה כדי שתגבה כתובתה מן הערב, ואחר מכן רוצה להחזירה ומבקשין לעשות קינונייא על נכסיו שלזה, והמשיא לו עצה לגרש את אשתו כדי שתגבה מן הערב הרי זה נקרא רשע ערום, ואם היה הערב אביו שלמגרש, והיה המגרש תלמיד חכם ועני, ואין אביו רוצה לרחם עליו, מותר להשיא לו עצה שיגרש את אשתו שתגבה כתובתה מן הערב שהוא אביו, ואחר כך יחזירנה לו לאשה, וכשמגרשה אינו מגרשה בפני בית דין הבקיאין בדבר ויודעין שצריכין להדירו הנייה ממנה ולא יוכל להחזירה. המוכר נכסיו ובא לגרש את אשתו, אין מדירין אותו הנייה מאשתו שמא יעשו קינונייא על הלקוחות, שהלקוחות פשעו בעצמן שקנו הנכסים המשועבדים לאשה, כמו שמבואר בפרק שום היתומים [ערכין כ"ג ע"ב].
האומר לחבירו נכסיי נתונים לך במתנה כל ימי חייך, ואחר מיתתך לא יהיו ליורשיך אלא יהיו לפלוני, אין לו לראשון אלא אכילת פירות בלבד, ואין לו למכור לכתחילה לא הגוף ולא הפירות, אלא אוכל פירות כל ימי חייו, ומה שישאר (מן הפירות) אחרי מותו בין מן הגוף בין מן הפירות הוא לשיני הכל. ירד הראשון ומכר בחייו בין הגוף בין הפירות מה שעשה עשוי, ואפי' היו עבדים והוציאן לחירות, או היו בגדים ועשאן תכריכין למת מצוה, ואין לשיני אלא מה ששייר ראשון בלבד. והמשיא עצה לראשון למכור הרי זה נקרא רשע ערום, שמאחר שהראשון הולך לפי תומו ומתכוין לשייר לשיני כדעת הנותן, אין לו לזה להשיאו עצה להפסידו לשיני. ואם הראשון רוצה למכור מאליו אין ממחין בידו כמו שביאר מז"ה בפסקיו. נתנן הראשון במתנת שכיב מרע לא עשה כלום, שהרי אין מתנת שכיב מרע אלא לאחר מיתה, ואחרי מיתתו כבר קדם לקנות השיני הזוכה אחריו, שהוא קונה מחמת הנותן הראשון שהקדים ונתן לו.
<h2>דף כג:</h2>
וכן אם נכנס קבלן על הכתובה משתעבד ואפילו בלא קניין, וכן אם נכנס ערב על כתובת בנו לאשתו הרי זה משתעבד אפילו בלא קניין, ואע"פ שלא נכנס קבלן אלא ערב.
הערב על הכתובה כגון הנושא אשה ופסק עמה להכניס לו כך וכך הרי זה לא נשתעבד, בין יש לזו נכסים בין אין לה נכסים, שהרי לא הוציא זה ממון משלו בשביל הערבות שלזה, אלא מצוה עשה זה כדי לזווגן.
